<h1>חידושי שיטות מכת"י — יבמות</h1>
<h2>דף יג.</h2>
[יבמות ל"ט ע"ב] אמר רב ואין כופין. פרש"י ז"ל דאמשנה אחרונה קאי, כלומ' אע"ג דחזרו לומר דמצות חליצה עדיפא דדילמא מתכוין לשם נוי ולשם דבר אחר וקא פגע בערוה, אפ"ה לא כייפי' לחלוץ. וק"ל א"כ למה להו לרבנן למיפתח בייבום תחלה וכו', ועו' ק' לפרש"י ז"ל שפי' אע"פ שמצות חליצה קודמת (ו)אין כופין לחלוץ דהא סוגיא דתלמודא לקמן בפ' מצות חליצה מוכח דלמ"ד מצות חליצה קודמת כופין לחלוץ. הרא"ש ז"ל.
והרי"ף ז"ל פסק שכותבין אגרת (מצד) [מרד] על שומרת יבם, משו' דהלכ' כמשנה ראשונה, שהרי חזרו לומ' מצות ייבום קודמת, וכן פסקו הגאוני' ז"ל וכן עיקר, ולכל הראיות שהביאו בתו' להפך זה אין לחוש, דמסקנ' דשמעת' בדוכת' עדיפ' דהא אסוקי סלק' גמ' בהכי ודבתראי היא. ובה"ג ז"ל כתב הכי, וכי אמרה לא ניח' ביבם לית לה כתובה, דכי אמו' רבנן אית לה כתובה, ה"מ כי נפלה קמי מוכה שחין דלא חסמינן לה, אבל אי לאו מוכה שחין הוא חסמי' לה, ואי לא מיבמה פקעה כתובתה, ואית רבנן דפליגי ואמרי מ"מ מיבעי למיתן לה כתובה, בין דנפלה קמי מוכה שחין בין דלא נפלה קמי שחין, ושדרו ממתיבת' דסור' דלית', ועבדי' לה ככלתיה דרב זביד, כי תפיסה לא מפקי' מינה וכי לא תפיסה לא יהבי' לה. ע"כ. ומשמ' לי דלהך סברא דאבא שאול, הבא על יבמתו אנוס [ו]מזיד לא קנה, דהא איהו דריש יבמה יבא עליה למצוה, ואנן דרישנא [לקמן נ"ד ע"א] בעל כרחה, והיאך אפשר שיהא זה כפוגע בערוה והולד ממזר ורחמ' רבייה לקני', אלא ודאי לאבא שאול לא קני. מעתה הדבר מוכח שהלכה כדברי חכמי' מכמה סוגיות שבפ' הבא על יבמתו, דכלהו מודו בהו דקנה, כז"ל [כל זה לשון] הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף כז.</h2>
[יבמות פ"ב ע"ב] וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעי' רבויא והתניא מקוה וכו' מאי לאו דנשתייר רובו לאו דלא נשקול רובו. מדפרכינן ממקוה לר' יוחנן ופרקינן דלא נשקול רובו, משמע דבקופות נמי אע"ג דלא בעי ר' יוחנן רבויא, מ"מ משמע חולין כתרומה מיהא בעי, אבל אלו רבתה תרומה על החולין לא אמרינן שאני אומר. וקשיא לי, כיון דתרומה דרבנן היא, לר"ל למה לו רבויא ולר' יוחנן למה ליה שיהא חולין כתרומה, והא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך החולין או לא, ה"ל ספק בדרבנן ולקולא. ויש לומר דכיון שנפלה ודאי תרומה לתוך אחת מהם ושתי הקופות הרי הם ככלי אחד, דתנן בתרומה פ"ד [מי"ב], שתי קופות שתי מגורות שנפלה סאה תרומה (מא') [בתוך אחת] מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפלה מעלות זו את זו, הילכך בכי הא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, ומיהו כיון דקופות מוחלקות הן בריבויא סגי לר"ל, ולר' יוחנן בחד וחד. אלא דאכתי קשיא לי, כיון דקופות מוחלקות סגי לן ברבויא מיהא לכ"ע, ואפילו בלא רבוייא לר' יוחנן, א"כ ליטרא שנדרסה ע"פ הכד ויש (בה) [כאן] ב' כדין לבד ואינו יודע אי זהו תעלה, דכשאני אצל זו אומר אני ע"פ האחרת נדרסה, וכשאני אצל השנית אני אומר לא בזו אלא בשניה, וזיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא, ואנן לאו הכי תנן, דתנן [תרומות פ"ד מ"י] הדורס ליטרא קציעות ע"פ הכד ואין יודע אי זה הוא ר' אליעזר אומר רואין אותן כאלו הן פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם ק' כד. ומסתברא דלא אמרינן שאני אומר אלא במקום שיש שיעור שלם כדי לבטל באותה שאנו תולים שנפלה לתוכה, כגון שיש בה ק' ובזו אין מאה, שאני אומר בזה [ש]יש מאה נפלה, וכדתניא בפ"ו דתוספתא דתרומות [הי"א], וכתבינן לה לקמן. וא"נ במקום שאינו צריך לביטול כשתמצא לומר כאן נפלה, כגון ב' קופות אחת חולין ואחת תרומה, כשתמצא לומר תרומה לתוך תרומה נפלה לא מדין בטול אתה מתירה. אי נמי ב' בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, דכשאתה בא לומר שהככר בהך שאינו בדוק לא הוי דרך בטול. וכגון ב' קופות אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת, דתנן בפ"ו דתרומות [תוספתא שם], א' מדומע וא' שאינו מדומע הוי אומר לתוך מדומעת נפלה. וה"ה לב' קדרות אחת של שחוטה ואחת של נבלה, ונפל לתוך אחת מהם חלבו של גיד או אחד משאר איסורים של דבריהם. וטעמא דמילתא, לפי שאינו מדרך הביטול כדאמרן, וכיון שכן לא בעינן שיעורא, דאין כאן מקום לשיעורין. וכן הדין אפילו בקדרה שנפל לתוכה איסור [ואחר כך נפל איסור לתוך אחת מהן, כדתניא התם (תוספתא שם הי"ב), נפלה תרומה לתוך אחת מהן] וידוע לאי זו מהם נפלה ואח"כ נפלה ב' ואין ידוע לאי זו מהן נפלה, הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלה ראשונה שם נפלה שניה. נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה ואח"כ נפלה שניה וידוע לאי זו מהן נפלה, אינו יכול לתלות ולומר למקום שניה שם נפלה ראשונה. אבל ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית, כשתמצא לומר דלאו בזו נדרסה אלא בחברתה, עדיין אין מתיר את השניה אלא אוסרה, כיון שאין בה כדי לבטל את האיסור, וכיון שאנו צריכין על כל פנים לשיעורין, אם באנו להתירן בבת אחת אפילו בפרודות, לא תתיר אלא אם יש בהן ששים, או ק' של היתר כנגד האסור, לפי מה שהוא אסור. כנ"ל.
והרמב"ן ז"ל אמר אלי, שהוא סבור דטעמא דמילתא משום דבאין לשאול בבת אחת, הא אם החביות היו של ב' אדם ובאו לשאול בזה אחר זה כולן מותרות, דבכל אחת ואחת אני תולה להקל, וכשאני אצל זו אומר לא בזו נדרסה אלא בשניה, וכשאני אצל שניה אני אומר לא בזו נדרסה אלא בחברתה, דכל בדרבנן תולין להקל כעין ב' שבילין, וכשיש בניהן אחת של תרומה אפילו באו לישאל בבת אחת, אני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, ובודאי דלגבי ב' שבילין תולה טהור בטהור וטמא בטמא כדבריו, ואפילו באו לישאל בבת אחת, וכדאמרינן בנדה פ' האשה שהיא עושה צרכיה בראשו [ס' ע"א], אתמר א"ר יוסי בר חנינא טמא וטהור ואפילו טהור ותלוי שהלכו בב' שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טמא בתלוי וטהור בטהור לדברי הכל. ומיהו אינו מחוור לי, דא"כ הוה להו לפרושי התם בחביות של אדם אחד, או בבאו לישאל בבת אחת, וכדרך שפירשו גבי ב' שבילין.
וקימ"ל כר' יוחנן דלא בעי רבויא. ומיהו דוקא מדרבנן הוא דאמרינן הכי, אבל באיסור דאוריתא לא אמרינן שאני אומר, אלא א"כ רבה היתר על האסור. ואלו היה כאן ב' קדרות אחת של שחוטה ואחת נבלה, [ולפניהם שתי חתיכות אחת של שחוטה ואחת של נבלה], ונפלו זו לתוך זו וזו לתוך זו, לא אמרינן שאני אומר שחוטה לתוך שחוטה נפלה ונבלה לתוך נבלה נפלה, וכדאיתא בפ' אלו עוברין בפסח בתחלתו [פסחים מ"ד ע"א], אי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא אמאי אמרינן שאני אומר, ופרקינן הכא בתרומה בזמן הזה דרבנן. ומיהו בריבוייא מיהא משמע דסגי, כיון (דאסורא) [דשיעורא] דרבנן, דאלו מדאורייתא חד בתרי בטילי. והכי משמע, מדאמרינן הכא, בשלמא לר"ל קסבר בדרבנן נמי בעינן רבויא, דאלמא מדקאמר בדרבנן נמי, משמע דבדאוריתא דינא הכי. ועוד דאקשינן בריש פ' אלו עוברין [שם], ובכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא הוא והתניא ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו' ואי אמרת בכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר, ופרקינן, בתרומה בזמן הזה דרבנן, דאלמא לדעת המקשה בתרומה דאורייתא הוא, ואפ"ה כיון דמדאורייתא מדינא בטיל ותערובתו אינו אלא [מדרבנן אמרינן שאני אומר, ועד כאן לא משני ומוקמינן בתרומה דרבנן אלא] משום דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, דה"ל תערובתו דאורייתא, הא לית ביה בכזית בכדי אכילת פרס, כיון דתערובתו דרבנן אמרינן שאני אומר, והילכך לדידן דקי"ל מין במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל ואע"פ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, דקימ"ל כר"ל דאמר בפ' התערובות [זבחים ע"ח ע"א], אי איפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו, וכדרבא נמי דאמר אמור רבנן ברובא וכו' מין במינו ברובא וכו', [ודלא] כסוגייא דהתם דבפ' אלו עוברין, ב' קדרות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ולפניהם ב' חתיכות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ונפלו אלו לתוך אלו, כל שרבתה שחוטה על חתיכת הנבלה, אני אומר שחוטה לתוך שחוטה נפלה, אבל אם מין בשאינו מינו הוא, דמדאורייתא בעינן שלא יהא בו כזית בכדי אכילת פרס, לא אמרינן שאני אומר, עד שירבה היתר כל כך שלא יהא בו כזית בכדי אכילת פרס, דקימ"ל במין בשאינו מינו דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, וכסוגיא דפ' אלו עוברין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פי"ג מהלכ' תרומות הי"ד] גבי ב' קופות, אעפ"י שלא רבו חולין על התרומה, בד"א בתרומה בזמן הזה דדבריהם, אבל בתרומה דאורייתא עד שירבו חולין על התרומה.
ואיכא למידק אשמעתין, מדמקשינן אדר' יוחנן וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעינן רבויא והתניא מקוה וכו', אלמא משמע דבאסורי' דרבנן אפילו נתערבו ודאי בטלין ברוב ואפילו איסורי אכילה, וכן נמי משמע מדמשני שאני התם דאמרינן שאני אומר, דמשמע הא בדליכא למימר שאני אומר אלא דודאי נתערבה כגון מקוה בעי רבוייא וברבויי מיהא סגי, וקשיא לי, והא שמנו של גיד דרבנן הוא ואפ"ה לא בטיל אלא בס' כשל תורה, כדאמרינן התם [חולין צ"ז ע"ב] גיד בשישים ואין גיד מן המנין, והתם משום שמנו הוא, דאי משום גיד עצמו הא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם, וכדאמרינן נמי [שם] בההיא אטמא דאמלחא בי ריש גלותא בגידא נשיא, וסתם יינם נמי דמרבנן הוא ואפ"ה לא בטיל ברוב, ותרומת תאנים דרבנן היא ואפ"ה אינה בטלה אלא במאה כשל תורה כדאיתא בפ"ד דתרומות [מ"ח]. ופריק הרמב"ן ז"ל, דלא אמרו אלא באיסורי דבריהם שאין להם עיקר בדאוריתא כלל, כגון שאיבה דכולי שאיבה דרבנן, וכגון תרומת חוצה לארץ [או חלת חוצה לארץ] שאין להם עיקר בדאוריתא כלל, אבל שמנו של גיד שנאסר משום לתא דחלב דאוריתא, וסתם יינן שנאסר משום ודאי יינם, ועוד שהחמירו עליו יותר משאר איסורין ועשאוהו כיין נסך עצמו, וא"נ תרומת הארץ שאסרוה משום תרומה דאוריתא, בכי הא [בעינן] שיעורא כשל תורה, והחמירו בהם לשישים למאה למאתים לפי מה שהוא אסור. והיינו דהקלו בתרומת ח"ל שמבטלין אותה ברוב, וכדאמרינן בבכורות בפ' עד כמה [כ"ז ע"א], תרומת ח"ל מבטלה ברוב, ואפילו לאוכלה זר, וכן חלת ח"ל בטלה ברוב, כדמפורש בירושלמי בפ' בתרא דחלה [ה"ד]. וה"ה לכלאי הכרם בח"ל. וכגון גבינה של גוים, ואעפ"י שחששו לה לתערובת איסור של תורה, אינו אלא גזירה. וכן בשולי גוים בטלין ברוב, דומיא דחלת ח"ל ותרומת ח"ל. ומ"מ אין מערבין ומבטלין אותן לכתחלה, אע"פ שמערבין ומבטלין תרומת ח"ל כדעת [הרמב"ם] ז"ל, דקל הוא שהקילו בתרומה משאר אסורין. ועוד דאפילו בתרומה וחלה עצמן איכא למימר דאין מערבין ומבטלין אותן לכתחלה. והתם ה"ק, אם נתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה ומבטלה, וכן הדין בכל איסורין של דבריהם, כדאיתא בפ"ק דביצה [ד' ע"ב], גבי עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. והביא הוא ז"ל ראיה לחלק בין תרומה לתרומה בשל דבריהם, מיהא דאמרינן בריש פ' כל הבשר [חולין ק"ד ע"ב], גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השולחן, בשלמא כי אשמועינן חלת ח"ל בארץ דאיכא למגזר משום חלת הארץ שפיר אלא הכא משום דליכא למגזר הוא, ש"מ שתרומה של דבריהם בארץ אינה עולה על שולחן של זר דאיכא למגזר, ובח"ל עולה דליכא למגזר. ומזה נלמוד לכל קולא שהקלו בה חכמים כגון בטול ברוב דאינה אלא בח"ל. ועוד דעיקר טעם העלייה שייך נמי בביטול, דחיישינן שמא תתערב להן, כיון שאין האוכלין מקפידים זה על זה. דגרסינן בירושלמי בסוף חלה [פ"ד ה"ד], הורה ר' אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב א"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת בק"א א"ר זירא מתני' אמרה אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם [הזר] על השולחן, כלומר ואין חוששין [לחלוף]. ואין תרוצו של רבינו ז"ל מיושב בעיני, דהא בריתא דב' קופות מסתמא לא בתרומת ח"ל דוקא היא שנויה אלא בתרומת הארץ, וכדמשמע בהדיא פ' אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"א], דפרכינן מינה למ"ד כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא, דאם איתא אמאי אמרינן שאני אומר, ופרקינן, בתרומה בזמן הזה דרבנן, ולא שני בתרומת ח"ל דבכל זמן אינה אלא מדרבנן. ועוד קשיא לי, דאסור מקוה דהכא יש לו עיקר בדאוריתא, דהא (נמי פריק) [במי פירות] מיירי שאסור לעשות מהן מקוה מדאוריתא. ואף הוא ז"ל כן פירש, וכמו שפרש"י ז"ל, וכמו שאכתוב למטה בסמוך, ואפ"ה משמע דברבוייא בטלה לכ"ע, ומדאקשינן עלה נמי לר' יוחנן ממקוה כמו שכתב' למעלה. ואולי נאמר, דהא דמשנינן שאני התם דאמרינן ליה שאני אומר, לאו למימרא דבעלמא סגי לן ברבויא באסור אכילה, אלא כדיניה בס' או בק', ובמקוה שאני דלאו איסור אכילה הוא, ובטיל ברוב כדין כל האסורין דלאו בני אכילה הבטלין שבטלין ברוב, שלא הלכו [בשיעורין אלא] בנותני טעמין, ואעפ"י שהחמירו בקצתן ביותר מכדי נתינת טעם, כתרומה וערלה וכלאים, מפני שעיקר שעורן (לאו) משום נתינת טעם, [והחמירו עוד בהן ביותר מכדי נתינת טעם], ומקשה נמי דמקשי לה ממקוה [מכל שכן] מקשה לה, דאפילו מקוה דמדרבנן ולאו איסור אכילה הוא בעי רבויא, כ"ש באיסורי אכילה דבעי לאצרוכי רבויא, ואע"ג דאיכא למימר שאני אומר, דיו לטעמיה דשאני אומר להתירו ברבויא, וברבויא מיהא סגי (כנ"ל) [כר"ל]. ודחי, שאני התם (דאמר ליה) [דאיכא למימר] שאני אומר, כלומר כיון דאיכא למימר שאני אומר, אפילו בלא רבויא נמי שרי, הא לאו הכי ברבויא נמי לא תסגי ליה אלא (ברבויה) [כדיניה] כנ"ל.
ובענין תרומה בזמן הזה, פסק הראב"ד ז"ל כר' יוסי דאמר ירושה שניה יש להם שלישית אין להם, וכר' יוחנן דקאי כותיה. ומיהו לא משמע הכי, מדאמרינן עלה דהני דב' קופות בריש פ' אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"א], הב"ע בתרומה בזמן הזה דרבנן, דאלמא סוגייא דגמ' כרבנן דר' יוסי, ומשום הכי קאמר התם בתרומה בזמן הזה דרבנן דהיא אליבא דרבנן דר' יוסי, דאם לא כן לימא הא מני רבנן היא דאמרי תרומה בזמן הזה דרבנן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל [פ"א מהלכ' תרומות הכ"ו] דתרומה בזמן הזה דרבנן. וחלה בזמן הזה דרבנן, כדאיתא בשלהי (ב)פ' יוצא דופן [נדה מ"ז ע"א] גבי שמעתא דמופלא סמוך לאיש. כל אלו דברי הרשב"א ז"ל מראש ועד סוף.
<h2>דף כח:</h2>
[יבמות פ"ג ע"א] קדוש דתנן כו'. תו' וכו', ומ"מ איצטריך לפסוק הלכה התם [ב"ק ק' ע"א] כר' מאיר, אע"ג דר' [יוסי] לא פליג עליה לענין דינא דגרמי, משום דאשכחן תנא אחרינא דפליג עליה בפ' המניח את הכד [שם ל"ג ע"ב] בברייתא, דאמרינן עלה זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו וכו', אלמא דלא דאין דינא דגרמי, ואין לומר דרבנן דפליגי עליה דר"ש [ב]דבר הגורם לממון פליגי נמי אר' מאיר בדינא דגרמי, דתרי גווני נינהו ולא דמו אהדדי, דאמרינן בהגוזל קמא [שם צ"ח ע"ב] דר"ש לא מחייב בשורף שטרותיו של חברו, ובמרובה [שם ע"א ע"ב] ובפ' אלו נערות [כתובות ל"ד ע"א] אמרינן ר' מאיר סבר כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, ולא קאמר ר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי, אלמא ב' עיניני נינהו, דדינא דגרמי היינו דבר שאין עקרו ממון, כגון שורף שטרותיו של חברו, אלא דהוי ממון לכל דבר דכל מי שהשטר בידו ראוי לגבות בו אם מסר לו בעל השטר, ודבר הגורם לממון היינו דבר שעקרו ממון, כגון קדשים שחייב באחריותן, אלא שאינו שוה אלא לזה [ש]חייב באחריותן. הרא"ש ז"ל.
ודע כי ג' חלוקים הם, הא', דבר הגורם לממון, והוא שגזל ממון גמור, כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו, הנה זה גורם ממון שיפרע הגזלן לבעל החמץ, שאם היה בעין היה מחזירו לבעליו ופטור, דתנן [ב"ק צ"ו ע"ב] גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. וכגון שגנב קדשים מבית בעלים שקבלם עליו באחריות, כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו, חייב לשלם כפל, דאע"ג דלאו דידיה היא אלא דהקדש, כיון דגורם לממון הוא דאי מתביד בעי לשלם כדידיה (נמי) [דמי]. הב', דינא דגרמי חייב, כגון דן את הדין וחייב את הזכאי, ומראה דינר לשולחני ואומר לו טוב הוא ונמצא רע, ושורף שטרותיו של חברו, והמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו. והג', גרמא בנזקין פטור, כגון ההיא דסוף פ' כיצד הרגל [שם כ"ו ע"ב], זרק כלים מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסלקן פטור, והנותן סם המות לפני בהמת חברו, והשולח בערה ביד חרש שוטה וקטן, וכל הנהו דריש פ' הכונס [שם נ"ה ע"ב]. וכתוב בסמ"ג במצות עשה סימן ע', וצריך לחלק בין דינא דגרמי לגרמא דנזקין, כתב ר"י דכל דהוא בעצמו עושה ההיזק לממון חברו איקרי דינא דגרמי. עוד כתב ז"ל, דדינא דגרמי הוי כל שבשעת מעשה שלו עושה ההיזק. וקשה, כי טיהר טמא ועירבו בעל הבית עם פרותיו דמחייב לר' מאיר בפ' עד כמה [בכורות כ"ח ע"ב] לא יתיישב כלל, דהוא עצמו אינו מזיק חברו, וכן בשעת מעשה אין ההיזק בא. לכך נראה לר"י לפרש, שהואיל שדינא דגרמי מטעם קנס כמו שמוכיח בירושלמי [שבועות פ"ו ה"ו], י"ל דכל היזק המצוי ורגיל לבא אם (ש)לא [ש]קנסו חכמים על כך שייך דינא דגרמי, כעין טעם שביארנו לנו למעלה גבי מטמא. ע"כ.
<h2>דף לח:</h2>
[יבמות ע"ז ע"א] דהא שמואל ובית דינו קיים. פרש"י ז"ל, מילתא דעבידא לאיגלויי ולא משקר בה. והקשו עליו ז"ל, דח"ו לא חיישינן לת"ח שישקר, אלא חיישי שמתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אומר בדדמי כסבור שקבל כן מרבו, וכי איתיה לרבו קיים ודאי דייק שפיר דלא אמר אפילו בדדמי, וכל הני מילי כדאמרי' בגמ' אבל כשאמר מסברא ומביא ראיה לדבריו שומעין לו. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מט.</h2>
[יבמות פ' ע"א] בן שמונה אין עושין וכו'. פרש"י, אין עושין ב"ד מעשה בבן ח' להחזיקו בבן קיימא עד שיהא בן עשרים. ויש מתמיהים עליו, דהיאך תעלה על הדעת דיהא בן י"ט שנה וחוששין בו משום נפל. ועוד לר' אבהו כל יבמה שלא ילדה לט' ודאין לא תנשא לשוק, ואע"פ שבנה נכנס לחופה עד שיהא בן עשרים. [ור"ח ז"ל והראב"ד ז"ל פירשו, סימני בן שמונה, כלומר בן שמונה שהביא שתי שערות, אין עושין בהם מעשה להחזיקו בגדול עד שיהא בן עשרים], דשנת עשרים לבן ח' כשנת י"ג לשאר בני אדם, ואעפ"י שהביא בנתים, אינם אלא שומא בעלמא לפי שהוא חלוש ביותר. ואף לפי' זה יש להקשות, דא"כ כל איש שקדש תוך עשרים, וכן אשה שנתקדשה תוך הזמן הזה, אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ניחוש [לשני], ואי נמי בן י"ט [שנה אע"פ שהביא סימנין לא יחלוץ, ולר' מאיר אינו חולץ ולא מייבם]. ומסתברא דלא אמר ר' אבהו אלא בשנודע שהוא בן ח', ולפיכך חוששין לו אע"פ שגמרו לו סימניו, שמא אינו בן קיימא כדברי רש"י ז"ל, או שלא נחזיק אותו בגדול עד שיהא בן עשרים כדברי ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל, הא שאר בני אדם מן הסתם אין מחזיקין אותן בנפלים, כדאמרינן בעלמא [לקמן קי"ט ע"א] דרוב נשים מעוברות ויולדות ולד של קיימא, ומחזיקים אותן כבריאים להחזיק סמניהם בגדלות כשהם בני י"ג, אבל כשנולד לח' ודאי בהאי הוא דפליגי ר' ורבנן, [דרבנן] סברי אע"פ שנגמרו צפרניו ושערו הרי זה נפל, דקא סברי רבנן דלא משתהי, אלא ודאי בן שמונה הוא ובן ח' לא חיי, ור' סבר כיון דגמרו סימניו, סימניו מוכיחין עליו דבן ז' הוא אלא דאשתהי. ולישנא [דקתני] בן שמונה מוכיח כן, שהוא ודאי בן ח', דאי לא הל"ל וספק בן שמונה. ועוד מדאקשינן מעובדא דרבה תוספאה, ודאי משמע דבידוע שהוא בן ח' קאמרינן, דההוא עובדא הא ודאי עבר זימניה הוא אם משל בעל הוה. ועוד דבהדיא קתני בבריתא, אזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו ר' אומר סמניו מוכיחין עליו, אלמא פלוגתייהו בבן ח' ודאי הוא. והא דקתני בתוספתא דשבת פ' ר' אליעזר דמילה (קל"ה ע"א), [ספק בן שבעה ספק בן שמונה] אין דוחין את השבת, ההיא בשלא גמרו סמניו הוא, דכיון שלא גמרו סמניו [ו]הוא מסופק בבן ח', סימניו מוכיחין עליו שלא כלו לו חדשיו, אבל אלו גמרו לו, כיון שרוב נשים ולד מעליא ילדן וזה מסופק שמא בן ז' הוא, בבן קיימא מחזיקינן ליה לכ"ע, חוץ מרשב"ג דתלי טעמא לעולם בשהה ל' יום. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
ועוד כתב הרמב"ן ז"ל, אחרים פירשו בה דרך אחרת, דסמני סריס ובן ח' לענין סירוס נאמרו, כלומר סמני סריס שהם שערו לקוי, וכן סימני בן שמנה שהם צפרניו שלא גמרו, שהוא מסימני הסירוס, אין עושין בהן מעשה להחזיקו בגדול לכל דבר עד שיהו בן כ'. ואקשינן, ובן ח' מי קא חיי, דקס"ד דה"ק, בן ח' ודאי, אין עושין מעשה בסמניו להחזיקו בסריס עד שיהא בן עשרים. ומתרץ, הכא במאי עסקינן בשלא גמרו סימניו, [כלומר לאו בבן ח' עסקינן אלא בבן ט' שלא גמרו סימניו, והרי סימניו] כסימני בן ח' דתניא וכו', אלמא שערו וצפרניו סמני בן ח' הן, והן הן סימני סירוס לדעת ר' אבהו, שכשם שסימן סירוס בשער כך סימן סירוס בצפרנים. ובירושלמי בפ' נושאין על האנוסה [לקמן פי"א ה"ז], מצאתי בלשון הזה, תנ(א)י ר' (יוחנן) [חייא] אוננים ומטמין מספק, א"ר יוסי מתני' אמרה כן הוא אונן עליהם והם אוננין עליו. ר' אסי הוה ליה עובדה שאל לר' יוסי, א"ל ליתי את צריך, א"ל והא תני ר' חייא אוננים ומטמין מספק, סימנין היו נכרים, ולא כן אמרין חברייא בשם ר' יוחנן סימני בן ח' אין עושין בהם מעשה סימן היה לו בשבעל ופירש. ולפ"ז נ"ל בפי' שמועה זו, סימני סריס ואילונית להחזיקן בסריס ואילונית, וכן סימני בן ח' להחזיקן בנפל גמור, אין עושין בהם מעשה, (סימן היה לו) אלא מטילין אותו לחומרא, ודינו כספק וספק נפשות להקל. ועד שהיו בן עשרים, לסריס ואילונית קאי, כאותה שאמרו בשמועה של מעלה [ע"ט ע"ב] ואסור לקיימן, דלא קאי אזקן אלא אשארא. ויש בהן כיוצא בהן בתלמוד. [ואקשינן], ובן ח' מי קא חיי, דקס"ד דבבן שמונה [ודאי] עסקינן (ודאי), לומר שאע"פ שסמניו כסמני נפל ולא כלו לו חדשיו אין עושין בהן מעשה, והא תניא הרי הוא כאבן. ומתרץ, הכא במאי עסקינן שלא גמרו סימניו, כלומר לא שהוא ודאי בן ח', אלא סמניו כבן ח' ואינו יודע אם בן ט' אם בן ח', וקמ"ל ר' אבהו, שאין עושין מעשה בסימניו להחזיקו בבן ח' ודאי שמא בן ט' הוא. דתניא איזהו בן ח' שאסור לטלטלו, כל שלא כלו לו חדשיו, כלומר שודאי לא כלו לו, ר' אומר סמניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו, פי' דכיון (אמרי') [שנולד] לח' וסמניו כבן ח' ודאי נפל גמור הוא. והוינן בה, (מאי) טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר שבעה הוא, פי' לר' אבהו דייקינן, דבשלמא לדידן דילמא הכי קתני, איזהו בן ח' כל שידוע שלא כלו לו חדשיו, ר' אומר אע"פ שאינו ידוע סימניו מוכיחין עליו, שאם סמניו כבן ח' הרי הוא כנפל, אבל לר' אבהו דאמר אין עושין בהם מעשה, ומשמע דאליבא דכ"ע קאמר, ודאי דתרתי בעי, שיהא ודאי נולד לח' וסמניו כשל בן ח', הא גמרו אמרינן בר ז' הוא ואשתהי, אלא הא דעבד רבה וכו'. וזה פי' נכון שהרי יש לו רגלים (כ"ח) [בירושלמי]. עכ"ל.
ור"ג ז"ל פ"ר סריס... ואילונית וכו', כיצד מי שמת בלא בנים והניח אח קטן שנולדו בו סמני סריס, אינה מותרת לשוק עד שיהא בן עשרים, ולא אמרינן כיון שנולדו בו סימני סריס ודאי סריס הוה ולאו בר חליצה הוא, אלא ממתינין לו עד שיהא בן כ' וחזינן אי סריס הוא אי לא. הכי נמי אם אכל חלב אע"ג דנולדו בו סימני [סריס] לא ענשינן ליה עד שיהא בן כ' דחזינן אי סריס ודאי הוא אי לא. באילונית נמי, קטנה שנולדו בה סימני אילונית ונאנסה בזמן נערותה, לא אמרינן אילונית היא ומקטנותה יצתה לבגר [אלא אם הביאה] שני שערות הויא לה נערה למפרע ויש לה קנס ואם לא (לא) הביאה מחזיקין לה באילונית ואין לה קנס. ובן ח' חדשים נמי מי שמת והניח בן שנולד לח' חדשים, אשתו לא תנשא לשוק ולא ליבם עד שיהא הולד בן כ' שנה, אם עבר כ' שנה וחי בר קיימא הוא ותנשא לשוק, ואם לא הגיע לכ' שנה נפל הוא ואינה מותרת בלא חליצה. ולענין בכור נמי מי שהיה בן ח' חדשים ממתינין לו עד שיהא בן עשרים שנה אם עבר עשרים שנה ודאי בן קיימא הוא ובכור מעליא הוא וצריך לפדותו בה' [סלעים] והבא אחריו פשוט, ואם לא הגיע לכ' שנה ודאי נפל הוא ואין צריך לפדותו והבא אחריו בכור הוא לכל מילי. עכ"ל.
[יבמות ל"ו ע"ב] מת בתוך ל' יום. כלומר כל בתוך ל' יום ואפי' תוך שמנה, דבדיעבד קי"ל כרבנן ולא חיישי' לנפל, ובקצת הלכות רבי' אלפס ז"ל גירסא אחרת בשם בעל ה"ג, מת ביום ל', ואף ר"ח ז"ל כן גורס. ואינה מחוורת דמ"ש ביום ל', הא קי"ל [בכורות מ"ט ע"א] יום ל' כלפני ל' יום, ועוד דבדיעבד הא קי"ל כרבנן דלא חיישי כלל. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
<h2>דף נב.</h2>
[יבמות כ"ד ע"ב] מה בכור אינו נוטל בראוי וכו'. פרש"י ז"ל, מה הבכור אינו נוטל בראוי ליעקב אביו מירושת יצחק אלא מנכסי יעקב בלבד שהיו מוחזקים בידו בשעת המיתה, אף היבם הנוטל לפי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אינו נוטל בראוי כבמוחזק. נראה שהוא ז"ל סובר, דייבם נוטל בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת אע"פ שמת אביהם לאחר שמת אחיו, דומיא דבכור. אבל הראב"ד ז"ל ור"ח ז"ל פירשו בראוי לאח המת ובמוחזק לו, כגון שמת יעקב וירשוהו בניו והחזיקו בירושה ועדיין לא חלקו, ויצחק אבי אביהם עדיין בחיים, וראויים בני יעקב ליורשו אחר מותו, ומת ראובן ואחר כך מת יצחק, וייבם שמעון אשת ראובן, נוטל חלק ראובן מנכסי יעקב אביהם שהוא מוחזק (יעקב אביהם) ואינו נוטל חלק ראובן מנכסי יצחק אבי אביהם שהיה ראוי ליירש, הרשב"א ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב, פרש"י ז"ל, אף (י)יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו של זה, חלקו וחלק אחיו המת, אינו נוטל בראוי כבמוחזק בנכסי אבי אביו שמת אחר אביו. ופשטיה דתלמודא נראה לי לפרש, יקום על שם אחיו, שנוטל כל הנכסים הנמצאים ביד אחיו, ולא הנכסים הראויים ליירש מאביו. והא דקאמר בפרקא [קמא] דב"ב [י"ב ע"ב], פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה [אחד מצרא] יבם מאי, אמר אביי היא היא, מאי טעמא בכור קרייה רחמנא, רבא אמר אמר קרא והיה הבכור הוייתו כבכור ואין (חלקו) [חלוקתו] כבכור. התם מיירי כגון שמת אביו בחייו ומת הוא קודם שחלקו הנכסים, ע"כ.
